בראשית פרק א

בריאת העולם, סיכום, פירושים, מבנה הפרק, בריאה מחומר קיים? ומה אומר המדע? לחטיבה עליונה ולבגרות, מיתוסים קדומים.

סיפורי ראשית העולם והאנושות לחטיבה עליונה ולבחינות הבגרות

פרק א פתוח לכולם, להתרשמות.

תוכן העניינים

♦ פירושי מילים והסברים
♦ סיכום, תוכן הפרק
♦ בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
♦ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם
♦ חומר קדום, או בריאה חדשה – יש מיש, או יש מאין?
♦ בריאה באמירה או בעשייה?
♦ מתי נברא העולם על פי המסורת היהודית?
♦ מה אומר המדע על הבריאה?
♦ מבנה פרק א
♦ ששת ימי הבריאה
– הבריאה ביום הראשון
– הבריאה ביום השני
– הבריאה ביום השלישי
– הבריאה ביום הרביעי
– הבריאה ביום החמישי
– הבריאה ביום הששי: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".
♦ ייעודו של האדם
♦ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם
♦ שרידי מיתוסים קדומים בסיפור הבריאה
♦ מיתוס הבריאה בעמי המזרח הקדום.
♦ שאלות הכנה לבחינות

בפרק א מתוארת בריאת העולם כמעשה פלאי שנמשך שישה ימים.
הסיפור דומה בפרטים למיתוסים קדומים שרווחו במרחבי המזרח הקדום (ארץ ישראל ושכנותיה).
על נושא המיתוסים ראו בפרק ההקדמה.

פירושי מילים והסברים

לקבלת הפירושים הניחו את מצביע העכבר על המילים המסומנות

א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר:
ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ:
ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן:
ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן:
י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
יג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹורֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:
טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:
יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ:
יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
יט וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
כג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:
כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
ל וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:

סיכום, תוכן הפרק

בספר בראשית פרק א מביאה התורה את גרסתה לבריאת העולם. העולם בראשיתו, היה במצב של תהו ובהו
(הסברים בהמשך), חושך שרר בכל מקום ורוח אלהים ריחפה מעל המים. באותה עת פקד אלהים: "יהי אור", האור נוצר, אלהים הבדיל בינו לבין החושך וכך נוצרה היממה הראשונה.
ביום השני יצר אלהים את הרקיע/שמים, שיצר הפרדה בין המים העליונים שמעליו למים התחתונים שעל פני היבשה.
ביום השלישי ציווה ה' על המים שכיסו את היבשה להיאסף למקום אחד, ועל הארץ שנחשפה הוא ציווה להצמיח מיני עשבים ועצים.
ביום הרביעי יצר אלהים את השמש, להאיר ביום ואת הירח והכוכבים להאיר בלילה.
ביום החמישי יצר ה' את חיות המים; מיני דגים ושרצים, ואת עופות השמים וברך אותם שירבו.
ביום הששי ברא אלהים את חיות הארץ ואת האדם אותו יצר בצלמו ובדמותו; זכר ונקבה ברא אותם, ברך אותם שיתרבו ומינה אותם עליונים על כל הנבראים האחרים.

את הצמחים ופירות העצים הועיד אלהים למאכל לאדם ובעלי החיים.

פתיחה

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

פסוק א

על פי הנאמר בפסוק זה, אלהים ברא תחילה את השמים ואת הארץ. מידע זה סותר לכאורה את הנאמר מיד בהמשך,
שביום הראשון נברא האור, ואילו הרקיע/ שמים נברא אחריו, ביום השני.

רש"י מיישב את הסתירה על ידי חיבור פסוק א לפסוק ב, וכך ניתן לדעתו להבין את הדברים: לפני שנבראו השמים והארץ,
היה העולם במצב של תהו ובהו: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", ואז ציווה ה' על בריאת האור: "יְהִי אוֹר".
בדרך דומה מסבירים גם ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא) רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, הנכד של רש"י) ורמב"ן – ר' משה בן נחמן.

קאסוטו פותר את הקושי בשיטת כלל ופרט: הפסוק הראשון עומד בפני עצמו. הוא מהווה פתיחה חגיגית לפרשה כולה. בעבר הרחוק ברא אלהים את השמים ואת הארץ (היקום כולו). אחרי הפתיחה הכללית הזאת מתחילה הירידה לפרטים; איך נברא כל דבר.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".
פסוק ב

הארץ (במשמעות העולם), הייתה במצב של "תֹהוּ וָבֹהוּ".
שני פירושים לביטוי: "תֹהוּ וָבֹהוּ".
א. מצב של עירבובייה היעדר סדר.
ב. רִיק, שממה, לא היה דבר בעולם.

חשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
העולם היה חשוך, ובתחתיתו תְהוֹם = מים (המילה תהום בתנ"ך איננה זהה במדויק למשמעותה בימינו).
על תהום ראו בהמשך – שרידי מיתוסים קדומים בסיפור הבריאה.

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם

מהי "רוּחַ אֱלֹהִים"?

א. אלהים הפיח רוחות סוערות מעל המים.
או:
ב. "רוח אלהים", ביטוי לנוכחות האלהית מעל המים.

חומר קדום, או בריאה חדשה – יש מיש, או יש מאין?

האם היה חומר קדום ששימש לבריאת העולם, או שהיה רִיק מוחלט?
ובלשון חז"ל: האם העולם נברא יש מיש, או יש מאין.

חז"ל והפרשנות המסורתית נוטים לומר שאלוהים ברא את העולם מאין = אפס חומר: 'יש מאין'.
בריאה מה'אין' מאדירה את ה'.

לעומת זאת מוכיחים הפסוקים בפרק שכבר היו חומרים אחדים כמו מים ויבשה (שנחשפת ביום השלישי), שקדמו לבריאה.

כך התחוללה הבריאה לשיטת הרמב"ן:
בהתחלה לא היה דבר. הוא מכנה את ה'אין': "האפס הגמור המוחלט".
אלהים ברא מ'האין' את השמים ואת הארץ.
הארץ והשמים היו במצב של 'תהו ובהו' (עירבוביה),
ביום הראשון החל אלהים לארגן ולסדר וברא את האור.

בריאה במאמר (אמירה), או בעשייה?

ועוד שאלה שיש עליה ויכוח:
חז"ל והפרשנים המסורתיים טוענים שהעולם נברא במאמר, באמירה; ה' פקד: "יְהִי", והנברא נוצר.
אולם, מסתבר שהכתוב משתמש גם בפעלים אחרים שמעידים על עשייה: "וַיַּעַשׂ", "נַעֲשֶׂה אָדָם", "וַיִּבְרָא".

מעניין לדעת שבספרי תנ"ך אחרים מתואר ה' כבורא את העולם בעשייה, ולא באמירה.
הוא מופיע כבעל מקצוע, בנאי, מודד ומניח תשתיות לארץ. לדוגמה ישעיהו מ, כא-כב; תהילים קד; א-יד; איוב (לח ד-ו). אפשר כמובן לומר שמדובר בדימוי ציורי בלבד.
מעריכים שדוגמאות אלה מהוות שרידי מסורות שרווחו בישראל, נעלמו ואת מקומם תפסה המסורת הנוכחית בפרק א.

מתי נברא העולם על פי המסורת היהודית?

בשעה שדברים אלה נכתבים אנו עומדים בפיתחה של שנת התשע"ח
כלומר העולם נברא לפני 5778 שנים.

ה = 5000; ת = 400; ש = 300; ע = 70; ח = 8

מה אומר המדע על הבריאה?

העולם נוצר במפץ גדול לפני כ – 14 מליארד שנים. כוכב 'ארץ' עליו אנו חיים,
הוא צעיר יחסית כבן 4.6 מליארדי שנים לערך.

הצומח והחי נוצרו בתהליך התפתחותי (אבולוציוני) בן מליארדי שנים.

מבנה פרק א

תקבולת בין שלושת הימים הראשונים ושלושת הימים האחרונים:

יום ראשון

אור

יום שני

ים ושמים

יום שלישי

ארץ וצמחים

יום רביעי

מאורות

יום חמישי

דגים ועופות

יום שישי

בעלי חיים שבארץ; אדם

ששת ימי הבריאה

מבנה

המבנה האמנותי של סיפור הבריאה כולל רכיבים חוזרים במרבית הימים:

פקודה: "יְהִי…".
ביצוע: "וַיְהִי כֵן".
שביעות רצון האל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".
תכלית הנברא
קריאת שם לנברא
נוסחת סיום: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר… "

הבריאה ביום הראשון

פסוקים ג-ה

פקודה וביצוע: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר".
שביעות הרצון של אלוהים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב.
הפרדה בין האור לחושך: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ".
קריאת הנברא בשם: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה".
נוסחת סיום מלאכת היום הראשון: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד".

בהפרדת האור מהחושך, נוצרה יממה.

שאלות למחשבה

– מה משמעות ההיגד: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" באיזו פעולה מדובר כאן? איך ניתן ליצור הבדלה כזאת?
הרי מציאותו של האחד, היא העלמותו של השני.
– אם מקור האור בעולמנו היא השמש, איך ייתכן שהאור נברא ביום הראשון ואילו השמש נבראה ביום הרביעי?
הפרשנות המסורתית טוענת שמדובר באור מסוג אחר.

קריאה בשם מלמדת על בעלותו של נותן השם, ועל מהותו של הדבר הנקרא בשם.

הבריאה ביום השני

פסוקים ו-ח

• פקודה: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם".
• תכלית הרקיע: "וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם".
• עשיית הרקיע: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ".
• הביצוע: "וַיְהִי כֵן".
• קריאה בשם: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם".
• נוסחת סיום מלאכת היום השני: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי".

לפי ההסבר של התורה תפקיד הרקיע להוות מחיצה בין מים עליונים (עננים וגשם), למים תחתונים שכיסו את היבשה עד ליום השלישי בו נוצרו מקווי המים:ימים, נהרות אגמים וכד'.
המילה רקיע נגזרת מהשרש רקע, שפירושו להכות במתכת לדקק אותה. לפי זאת הרקיע הוא מעין מחיצה מפרידה.
גם במזמור קד בתהילים מתואר הרקיע כפיסת בד שמתוחה מעל: "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה".

ומה אומר המדע?
השמים הם אוויר מורכב מגזים ברמות כאלה ואחרות.

בניגוד ליצירת האור באמירה ופקודה, על הרקיע נאמר שה' עשה אותו: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ"

הבריאה ביום השלישי

פסוקים ט – יג

ביום השלישי אירעו שני דברים:
א. כינוס המים וגילוי היבשה.
ב. בריאת הצומח.

• פקודה ראשונה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה".
• הביצוע: "וַיְהִי כֵן".
• קריאה בשם: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים".
• שביעות הרצון של אלוהים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".

• פקודה שנייה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ".
• הביצוע: "וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ".
• שביעות הרצון של אלוהים: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב":
• נוסחת סיום מלאכת היום השלישי: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי".

הפקודה הראשונה איננה כוללת יצירה, אלא סידור של מה שקיים. העולם היה מכוסה במים, כמו שכתוב בפסוק ב: "וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".
בפקודה ציווה ה' על המים להאסף למאגר גדול של ים, וכך תיחשף היבשה.
גם המים וגם היבשה היו קיימים, אין תיאור של בריאתם.

הפקודה השנייה מעלה את הצומח לסוגיו השונים. הדגש המעניין שבריאת הצומח איננה אירוע חד פעמי, אלא נמשך, נצחי, כי העשבים לסוגיהם השונים והעצים מכילים את הזרעים שימשיכו את מינם בעתיד.

בגלל העובדה שביום השלישי נאמר פעמייים "כִּי טוֹב", נחשב יום שלישי כיום מבורך ואנשים אוהבים לחגוג בו שמחות..

הבריאה ביום הרביעי

פסוקים טז-יט

פקודה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם".
התכלית: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה,
וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ".
הביצוע: "וַיְהִי כֵן"
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹורֹות הַגְּדֹולִים: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים
שביעות הרצון של אלוהים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".
נוסחת סיום: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי".

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ
וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ

תפקיד המאורות

א. לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה
ב. לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ
ג. אֹותֹות – סימנים; בימי קדם ייחסו משמעות לכל אירוע שמימי, כמו ליקוי חמה, שראו בו אות מבשר רע.
ד. מוֹעֲדִים – ראשי חודשים ובעקבותיהם החגים נקבעים על פי מהלכו של הירח.
ה. יָמִים – השמש והירח קובעים את היום והלילה (מקביל לסעיף א "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה")
ו. שָׁנִים – נקבעות לפי מהלך השמש, או הירח.

טעימות – השמש והירח בתפיסה המדעית של ימינו

השמש היא מקור האור בעולמנו. כוכב הלכת שלנו (כדור הארץ) מקיף אותה במהלך שנה,
בתוך כך הוא מסתובב על צירו ומשלים סיבוב בכל עשרים וארבע שעות.
בצדו המופנה אל השמש שורר יום, ואילו בצד המוסתר ממנה, שורר לילה.

הירח – הלוויין של כדור הארץ, הוא סלע אפל שמקבל את אורו מהשמש,
הוא מקיף את כדור הארץ במשך שלושים יום לערך, וביחד הם מקיפים
את השמש במהלך שנים עשר חדשים – שנה אחת.

ביקום האדיר קיימות מערכות נוספות של שמשות וכוכבי לכת.
הכוכבים – חלקם שמשות אדירות שעקב ריחוקן נראות קטנות,
וחלקם גופים מחזירי אור כמו הירח שלנו.

הבריאה ביום החמישי

פסוקים כ-כג

פקודה – "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם".
ביצוע – וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹומֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ".
שביעות הרצון של אלוהים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".
ברכת האל: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ".
נוסחת סיום: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי ".

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים

אין בעל חיים אחד, בים, באוויר וביבשה שנקרא בשמו הפרטי, זולת התנינים, מדוע?
מפני שהתנין ובני דמותו, ים, נחש, לוויתן, רהב ואחרים מופיעים בתרבויות העתיק כאלים בעלי כוח הרסני,
וכאן באה התורה ללמד שלא זו בלבד שאינם אלים, אלא יצירי כפיו של ה'.

הבריאה ביום השישי – נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

פסוקים כד-לא

שתי בריאות היו ביום השישי – של חיות היבשה ושל האדם.

חיות היבשה
פקודה: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ".
ביצוע: "וַיְהִי כֵן".
שביעות הרצון של אלוהים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".

בריאת האדם

בריאת האדם חורגת מיתר מעשי הבריאה, בכך שאלהים מצהיר על כוונתו לברוא אדם.
רמב"ן מסביר את הסטייה מהדגם המקובל בגלל ייחודו ועליונותו של האדם על פני יתר הנבראים.
מהו היצור החדש המכונה 'אדם'.
הנה ההסבר:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'".
הנברא הזה יהייה בתבנית דמותם של ה' ושליחיו (מלאכיו), שונה מכל מה שנברא עד אז.

מדוע אומר אלהים בלשון רבים: 'נַעֲשֶׂה'?
רש"י מעלה אפשרות שה' פנה למלאכים, משרתי ה'. ולא מפני שהם סייעו לו ביצירת האדם, אלא הוא רק נועץ בהם, משום דרכי נימוס.
קאסוטו מסביר שמילת 'נַעֲשֶׂה' היא קריאת זרוז, בעזרתה מזרז ה' את עצמו, ולא מדובר בסיוע שקיבל אלהים ממלאכיו.

מדוע נברא האדם אחרון?
רד"ק (1160 – 1235) מעריך שהדבר מעיד על חשיבותו של האדם שכל מה שנברא לפניו יהייה נתון למרותו.

ייעודו של האדם

האדם מכונה במסורת היהודית בשם 'נזר הבריאה'. נזר (כתר) מסמל גדולה, שררה, שלטון ותפארת.
כך גם האדם נישא ומרומם על כל יתר הברואים האחרים.

האדם ישלוט על כל בעלי החיים באוויר, בים וביבשה:
"וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".

לקיים את תכליתו בעולם האדם (זכר ונקבה) יתרבה, ימלא את הארץ וישתלט עליה:
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ",

ה' דואג לכלכלת ברואיו

גם האדם וגם החיות ובעלי הכנף יאכלו ממיני הצמחים ומפירות העצים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע
אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה".

הביצוע: "וַיְהִי כֵן".
שביעות הרצון של ה': "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
נוסחת סיום: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי".

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

בגרסה שבפרק א נבראו שני המינים זכר ונקבה ביחד.
לעומת זאת מדווח בפרק ב, כא על בריאת האישה מצלעו של האדם לאחר שה' הפיל עליו תרדמה.
להרחבה והשלמה ראו פרק ב

סיכום הבריאה

הבריאה היא מעשה חד פעמי, אך איננה תופעה זמנית, מתכלה; היא נצחית ומתחדשת כל הזמן.

הצומח והחי נבראו עם יכולת התרבות והמשכיות.

שרידי מיתוסים קדומים בסיפור הבריאה

במסורת הבריאה שבספר בראשית, ובמקומות אחדים במרחבי התנ"ך נמצאים שרידי מסורות מיתולוגיות שרווחו
בישראל הקדום, ונדחו בסופו של דבר מפני המסורת הנוכחית.
הנה דוגמאות אחדות:

תהום

המחקר רואה במילה תהום מקבילה עברית לאלת הים הקדומה 'תיאמת', שמופיעה בסיפור הבריאה הבבלי.
תיאמת נלחמה במרדוך, האל הראשי, שניצח אותה, ומגווייתה המבותרת הוא יצר שמים וארץ.

בסיפור הבריאה הישראלי, התהום אינה נלחמת, איננה כוח אלהי, אלא יסוד פיסיקלי הכפוף לצו האל ולרצונו.

תנינים ומפלצות הים

סיפור הבריאה בבראשית א מדגיש את יצירת התנינים על ידי ה'.
לעומת זאת במקומות אחדים כמו תהילים עד יג – טו ה' מופיע כמי שנלחם באותם כוחות מיתולוגיים.
"אַתָּה (ה') פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ (בכוחך) יָם
שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם.
אַתָּה (ה') רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן".

מיתוס הבריאה בעמי המזרח הקדום

המיתוס השומרי הוא הקדום ביותר, אך רק חלקים מעטים ממנו נחשפו. אף הוא מדבר על ראשית הימים,
כשהופרדו השמים מהארץ. האלים חלקו ביניהם את השלטון על הארץ, השמים והשאול, ואת יצירת הנהרות,
הדגים העופות והצמחיה.

המיתוס הבבלי אנומה אליש, השלם מיתר המיתוסים של המזרח הקדום שמצויים בידינו.
וכך מתואר מעשה הבריאה באנומה אליש:
כשיום אחד תיאמת, אלת המים המלוחים, איימה להשמיד את צאצאיה, משחו האלים את מרדוך למלך כדי
שיילחם בתיאמת ובכוחות ההרס שלה. מרדוך גבר על תיאמת ולאחר שהרג אותה, ביתר את גופתה לשניים
וברא מהם את השמים, ואת הארץ. בהמשך הוא קבע את מאורות השמים, ובסוף התהליך ברא את האדם.

המיתוס המצרי הקדום מספר גם הוא על חומר קדום בדמות אוקיינוס אפל ואינסופי, המתפשט לכל עבר.

המסורת הפיניקית מדברת על מצב של תהו ובו ששרר לפני הבריאה, חושך ורוח, ואז נברא העולם בסדר
דומה למתואר בתנ"ך.

הדמיון בין הבריאה בבראשית למיתוסים של המזרח הקדום

יש קווי דמיון מוצקים בין סיפורי הבריאה שרווחו במזרח הקדום. הנה אחדים מהם:

• מצב התוהו ששרר לפני הבריאה.
• בריאה באמצעות ציווי.
• מנוחת האלים לאחר הבריאה כך, האל 'פתאח' המצרי, נח והיה שבע רצון.
• בריאת האדם בצלם האלים.

לעומת זאת יש הבדלים ברורים בין המיתוס הישראלי למיתוסים האחרים.

⇐ ה' הוא בורא בלעדי עומד מעל לטבע וקובע מהלכים היסטוריים.
⇐ אין כוחות שפועלים נגדו, או נלחמים בו.
⇐ בין אלהים לאדם קיים רק דמיון צורני, ולא קרבת דם.

שאלות הכנה לבחינות

השתמשו בספר תנ"ך ללא פירושים.

א. קראו פסוקים א – ה'

מהו הקושי בפסוק א, ואיך ניתן לישבו.
הביאו שני פירושים לצירוף: "תֹהוּ וָבֹהוּ". הוכיחו מן הפרק מהו הפירוש המתאים יותר.

ב. תיאור הבריאה בכל אחד מהימים מופיע במבנה דומה. הסבירו והדגימו.

ג. למאורות השמים מספר תפקידים; מנו ארבעה מהם:

ד. הביאו הוכחה מן הפרק שהבריאה נוצרה מחומרים קדומים שכבר היו בעולם.

ה.בסיפור הבריאה בפרק א מופיעים שרידי מיתוסים עתיקים. ציינו שניים מהם.

ו. פסוקים כו – כט

מהו הקושי העולה מהשימוש בצורת הרבים בפסוק כו; איך ניתן לישב אותו?
מה כוונת המילה "צלם" החוזרת בפסוקים כו – כז?
מה ייעודו של האדם בעולם?
מה כוללת ברכת ה' לאדם?

לכל שעורי התנ"ך במתכונת מלאה היכנסו כאן לרכישת מנוי

חיפוש באתר

בראשית פרק א – בריאת העולם, סיכום, פירושים והסברים