משה חזר עם הלוחות השניים ועור פניו קרן. איך הסבירו הפרשנים המסורתיים את הקרינה הזו ואיך הבין אותה הצייר מיכאלאנג'לו.
מה קרן בפניו של משה? (שמות לד, כט-לה)
בעת שמשה ירד מהר סיני ובידו שני הלוחות החדשים: "קָרַן עוֹר פָּנָיו". מה קרה למשה?
איך הבינו את התופעה הפרשנים המסורתיים, ואיך הבין אותה אמן הרנסנס הגדול מיכאלאנג'לו?
משה לא היה מודע למה שאירע לו: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", אבל אהרון ובני ישראל ראו את השינוי
שחל בפניו, ופחדו לגשת אליו: וַיִּירְאוּ (פחדו), מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". לכן נאלץ משה להניח על פניו "מַּסְוֶה", כיסוי פנים,
בשעה שהופיע לפני בני ישראל.
פרשני ימי הביניים נוטים להבין את הצירוף: "קָרַן עוֹר פָּנָיו" מלשון זוהר, אור, קרן.
- ר' סעדיה הגאון מסביר שהכוונה לזוהר, אור.
- רש"י מפרש שהאור מבהיק ובולט כמין קרן (קרני אור).
- רשב"ם (נכדו של רש"י) מסביר שהקרינה בפניו של משה היא ביטוי ליופי והדר.
והנה במאה ה -16 מפסל מיכאלאנג'לו האמן האיטלקי הגדול את משה עם זוג קרנים על ראשו. מדוע הצמיד
מיכאלאנג'לו קרנים למשה?
בתרגום הלטיני של התנ"ך, שהיה מונח לפני האמן, מופיעה המילה קרן לא בהקשר של אור, אלא כקרן של בעל חיים.
הפסל המרשים הזה ניצב ברומא, בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי, מומלץ לבקר ולראות.
נתבונן בפסל ונראה מהן התכונות של משה שמיכאלאנג'לו רצה להבליט.
משה יושב על כיסא ומחזיק בידו את הלוחות החדשים, כאילו במצב של מנוחה, אבל תנוחת גופו אינה מראה
על נינוחות. להיפך נדמה כאילו בכל רגע הוא מוכן לקום למשימה חדשה.
הפסל מתאר את משה כגבר נאה וחזק, ראו את השרירים, המבנה המוצק, הוורידים, הגידים. ובה בשעה גם
כמלומד, איש ספר.
התבוננו בגלי הזקן הארוך וההדור שמתנחשל על גופו כנחשים.
שימו לב לתחושת הכבוד שהוא מעורר בכם.
ראו את עיניו הבוערות והיוקדות.
שאלו את הילדים:
מהי התחושה שהפסל מעורר בכם?
נתבונן עכשיו בציור של הצייר הצרפתי דורה:
איך הבין דורה את משמעות המילים "קרן אור פניו"?
שאלו את הילדים איזו יצירה הם מעדיפים ומדוע.
| יהייה נחמד אם תשאירו תגובה ותשתפו חברים |
המקור לציורי הקרניים על ראשו של משה, אומר פרופ' אביגדור שאנן, נבע אולי ממסורת יהודית קדומה שבאה לידי ביטוי בפיוט ארמי. להלן ציטוט מדבריו:
"האם באמת יש לתלות את הפרשנות הכמו-מיתולוגית הזאת באי הבנה של אב כנסייה? ככל הידוע לנו, נעזר הירונימוס בשעת עבודתו ביהודים תושבי בית לחם, אשר עזרו לו, דרך משל, לתעתק לאותיות לטיניות שמות עבריים, על פי מסורת ההגייה שלהם. חוקרים עמדו על כך שמסורת ההגייה הזאת משקפת דיבור עממי-מקומי של בני האזור. האם אפשר לאור זאת לומר שפרשנות הקרניים של הירונימוס היא מסורת עממית ששמע מבני שיחו היהודים?
ראיה לאפשרות זו אפשר למצוא בפיוט ארמי קדום, בן ארץ ישראל של המאה הרביעית-חמישית, שבו מזמין ה' את משה לעלות לסיני כדי לקבל את התורה. פיוט זה נאמר בבתי הכנסת, כנראה, בחג השבועות, ובין השאר מבטיח בו ה' למשה שאין לו לחשוש מן המלאכים כי (בתרגום חוזר לעברית) "אין אש מלאכַי דבקה בך … הנה אני מלביש אותך לבוש ארגמן שלי אשר גבורה בו, שלא יקרבו אליך, וקבעתי קרני הוד בראשך, שאם יקרב מלאך – תנגחו בהן".
תוכלי למצוא את כל הכתבה באתר בית אביחי.
תודה על כל ההשקעה באתר ופתיחתו החינמית לאנשי חינוך.
אני גם עוסקת בהנחלת תרבות ישראל בבית ספר באמצעות אמנותיות ותמיד אני מוצאת באתר נושאים מעיינים עם זווית ראיה מיוחדת שלך. בהערכה רבה, תמר
שלום תמר,
תודה על הדברים המחכימים.
מצאתי בפרשנות ימי הבינים אחד הפרשנים שמתבסס על מדרש קדום,
והנה את מביאה הוכחה קדומה יותר מפיו של פרופ' שנאן.
תודה רבה
חיה