ביאורים, סיכום, אדוניהו מתנשא למלוך, נתן, בת שבע ודוד מביאים להמלכת שלמה, הדמויות בפרק ומערכת היחסים ביניהם ועוד.
פרק זה פתוח לכולם
תוכן העניינים
♦ פירושי מילים והסברים
♦ סיכום, תוכן הפרק
♦ פתיחה – זקנתו של דוד
♦ אדוניהו מתנשא למלוך
♦ מסיבת הזבח של אדוניהו
♦ נתן הנביא ובת שבע
♦ בת שבע ודוד
♦ הנתן ודוד
♦ הוראות דוד להמלכת שלמה
♦ טקס ההמלכה של שלמה
♦ התגובות במחנה אדוניהו להמלכת שלמה
♦ שלמה מעניק חנינה לאדוניהו
♦ הדמויות בפרק
– נתן
– בת שבע
– דוד
– אדוניהו ושלמה
♦ שעורי בית ודפי עבודה
פירושי מילים והסברים
לקבלת ביאורים והסברים הניחו את מצביע העכבר על המילים הצבועות כחול.
א וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ.
ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: "יְבַקְשׁוּ לַאדֹונִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי לוֹ סֹוכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹונִי הַמֶּלֶךְ".
ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִיאוּ אֹותָהּ לַמֶּלֶךְ.
ד וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹוכֶנֶת, וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ.
ה וַאֲדֹונִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: "אֲנִי אֶמְלֹוךְ"! וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִישִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו.
ו וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר: 'מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ?' וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד, וְאֹותוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה.
ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ.
ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל, וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
י וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו, לֹא קָרָא.
יא וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹונֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע.
יב וְעַתָּה, לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה.
יג לְכִי וּבֹואִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו: "הֲלֹא אַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ, לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹוךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי, וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ?
יד הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ.
טו וַתָּבֹוא בַת שֶׁבֶע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ.
טז וַתִּקֹּוד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "מַה לָּךְ?"
יז וַתֹּאמֶר לוֹ: "אֲדֹונִי, אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי.
יח וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹונִיָּה מָלָךְ, וְעַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ.
יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹוב, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹואָב שַׂר הַצָּבָא, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא.
כ וְאַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ, לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו.
כא וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו, וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים.
כב וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא.
כג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:"הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא". וַיָּבֹוא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה.
כד וַיֹּאמֶר נָתָן: "אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹונִיָּהוּ יִמְלֹוךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי
כה כִּי יָרַד הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹוכְלִים וְשֹׁותִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ: "יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ".
כו וְלִי, אֲנִי, עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹוק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ, לֹא קָרָא.
כז אִם מֵאֵת אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו?".
כח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר: "קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע", וַתָּבֹוא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹוד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: "חַי יְהֹוָה, אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה.
ל כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי, כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה".
לא וַתִּקֹּוד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַתֹּאמֶר: "יְחִי אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹולָם".
לב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד: "קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע" וַיָּבֹואוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
לג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם: "קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹונֵיכֶם, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה, אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹותוֹ אֶל גִּיחוֹן.
לד וּמָשַׁח אֹותוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה".
לה וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו, וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי, וְהוּא יִמְלֹוךְ תַּחְתָּי, וְאֹותוֹ צִיוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה.
לו וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: "אָמֵן, כֵּן יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ
לז כַּאֲשֶׁר הָיָה יְהֹוָה עִם אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ, כֵּן יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה, וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד. לח וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּיבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיֹּולִיכוּ אֹותוֹ עַל גִּחוֹן.
לט וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה".
מ וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִילִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם.
מא וַיִּשְׁמַע אֲדֹונִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹול, וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, וַיֹּאמֶר: 'מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה?'.
מב עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא. וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ: "בֹּוא, כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה, וְטוֹב תְּבַשֵּׂר'.
מג וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ: "אֲבָל אֲדֹונֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה.
מד וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, וַיַּרְכִּיבוּ אֹותוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ.
מה וַיִּמְשְׁחוּ אֹותוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן, וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים, וַתֵּהֹום הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם.
מו וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה.
מז וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר, יֵיטֵיב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ, וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ, וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב.
מח וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ: 'בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹושֵׁב עַל כִּסְאִי, וְעֵינַי רֹאוֹת'.
מט וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ.
נ וַאֲדֹונִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
נא וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר: "הִנֵּה אֲדֹונִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר, יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב".
נב וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: "אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל, לֹא יִפֹּול מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה, וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ, וָמֵת.
נג וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיֹּורִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיָּבֹוא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה: "לֵךְ לְבֵיתֶךָ".
סיכום, תוכן הפרק
הסיפור פותח בדוד הזקן, שסבל מקור, וכדי לחממו הביאו את אבישג הנערה היפה, לשכב בזרועותיו ולחממו.
בעקבות מצבו המדורדר של המלך הזקן התחיל מאבק על ירושת הכיסא.
אדוניהו שראה עצמו זכאי למלוך (הוא היה הבא בתור אחרי אחיו המתים: אמנון ואבשלום),
אימץ גינוני מלכות של יורש עצר, והכין לעצמו מרכבה ופרשים וחמישים איש שרצו לפניו.
בין תומכיו היו יואב, שר הצבא ואביתר הכהן.
אדוניהו ערך זבח חגיגי בעין רוגל והזמין את תומכיו, ואילו את המחנה השני שאהד את שלמה, הוא לא הזמין.
מחנה זה שבראשו עמדו נתן הנביא, בת שבע, צדוק הכהן ושלמה, פירשו את הזבח של אדוניהו כמעשה המלכה.
נתן מיהר לשלוח את בת שבע, אם שלמה, אל המלך להזכיר לו שהתחייב לה, בשבועה, להוריש את המלוכה לשלמה. בשעה שבת שבע דיברה עם המלך, הופיע נתן שחיזק את דבריה. הם דחקו במלך להכריז על יורשו.
דוד הזקן החליט בו במקום להודיע על שלמה כיורשו, וציווה על נאמניו צדוק הכהן ונתן הנביא להוליך את שלמה אל מעיין הגיחון ולהמליכו שם.
כשמוזמני יואב שמעו את הדי קריאות ההמלכה של שלמה, הם ברחו, ואדוניה מיהר לאחוז בקרנות המזבח שבבית ה' לקבלת מקלט. הוא השביע את שלמה שלא ייפגע בו, ושלמה היתנה את החנינה בהתנהגות ראוייה של אדוניהו כלפיו.
אדוניה השתחווה לשלמה כאות לקבלת מרותו כמלך, והלך לביתו.
פתיחה – זקנתו של דוד
פסוקים א-ד
הפרק פותח בציון זיקנתו של דוד ובתיאור מצבו הגופני הרעוע. כדרך הזקנים הוא סבל מקור, ובגדים לא הצליחו לחממו: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ".
עבדיו הציעו להביא נערה בתולה ויפה לחמם אותו בחום גופה: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹונִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹוכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ".
אבישג משונם נמצאה מתאימה: "וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִיאוּ אֹותָהּ לַמֶּלֶךְ".
המספר מציין במפורש שהמלך לא שכב איתה: "וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ" (עובדה זו תתברר כחשובה להבנת השתלשלות האירועים בפרק ב).
המידע אודות זקנתו של דוד חשוב להבנת קרב ירושת הכיסא שמתואר בפרק.
אדוניהו מתנשא למלוך
פסוקים ה-י
| בדרך כלל יורש הכתר/הכסא היה בכור הבנים, אם מסיבה כלשהי (מוות, מום), נבצר מהבכור למלוך, היו מקודמים לפי הסדר הבנים שנולדו אחריו. לעיתים, כמו בפרק שלנו, הסדר הופר בעקבות מזימות ותככים בחצר המלוכה. |
אדוניה היה המועמד הטבעי למלוכה, אחרי מות אחיו הגדולים ממנו אמנון ואבשלום:
"וַאֲדֹונִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ".
המילה 'מִתְנַשֵּׂא', היא בעלת קונוטציה שלילית, שרומזת ליהירות, משקפת את דעתו של
הכותב, שאוהד את יריבו, שלמה.
לאדוניה ולאבשלום הייתה אם משותפת: חַגִּית "וְאֹותוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם".
כמו אחיו אבשלום גם הוא היה "טוֹב תֹּאַר מְאֹד", וכמוהו גם הוא עשה לעצמו: "רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִישִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו".
המספר מסביר שהתנהגותו של אדוניה נבעה מהעובדה שדוד מעולם לא גער בו,
ולא הוכיח אותו: "מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ?".
על אי מעורבתו של דוד בחינוך בניו, למדנו מאירועי תמר, אמנון ואבשלום.
בחצר המלוכה נוצרו שתי מפלגות יריבות:
האחת תמכה באדוניהו כיורש עצר, ובין ראשיה: "יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן".
השנייה, תמכה בשלמה ובין ראשיה: "וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ".
הפילוג בין שתי הקבוצות היריבות
| בעלי התפקידים | תומכי אדוניה | תומכי שלמה |
| כהנים | אביתר הכהן | צדוק הכהן |
| אנשי הצבא | יואב בן צרויה | בניהו בן יהוידע ושמעי ורעי הגיבורים |
| נביא החצר | נתן החצר |
מעניין לשים לב לעובדה שמדובר בשכבות החשובות והמשפיעות ביותר: הכהונה הבכירה ומפקדי הצבא.
מה הסיבות לפילוג בשכבות הגבוהות של הממשל?
האם טובת העם הייתה לנגד עיניהם?
האם הייתה עדיפות למועמד אחד על פני השני?
סביר להניח שלמאבקי כוח ולמניעים אישיים היה משקל לא מבוטל.
זוכרים את היחסים המורכבים בין יואב לדוד? דוד ניסה להדיחו וקרב את בניהו בן יהוידע.
מסיבת הזבח של אדוניהו
פסוקים ט-י
אדוניהו הזמין את תומכיו להשתתף בזבח שערך בסמוך לעיר דוד ליד מעין עין רוגל:
"וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל, וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו
בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ".
לאירוע החגיגי הזה הוא לא הזמין את יריביו: "וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים
וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא".
מה הייתה כוונתו של אדוניהו בעריכת הזבח?
צעד נוסף בקידום של אדוניה לכס המלכות,
או:
טקס התמלכות בפועל.
לאפשרות השנייה, אין הוכחה מפורשת בכתוב.
נתן הנביא ובת שבע
פסוקים יא-יד
נתן אמנם היה נביא החצר של המלך, אבל גם פוליטיקאי לא קטן. כששמע על ההתכנסות של אדוניהו וסיעתו בעין רוגל הוא מיהר אל בת שבע.
בת שבע מכונה כאן: "אֵם שְׁלֹמֹה", לא כדי ליידע את הקורא שמכיר עובדה זו, אלא כדי להדגיש שלנושא האמהות של בת שבע יש חשיבות בהקשר העלילתי, כפי שניווכח בהמשך.
דברי נתן לבת שבע
האיץ בבת שבע למהר אל המלך לדווח לו שאדוניה מולך:
"הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹונֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע".
כדי להאיץ בבת שבע הוא הדגיש את שמה של חגית אמו של אדוניהו: "אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית" בידוע שבין נשות המלך שררה יריבות ועויינות, על בסיס הדאגה לבניהן ועל תשומת לבו של המלך.
הדגיש את הסכנה שנשקפת לה ולשלמה אם אדוניהו ימלוך:
מלכים נהגו לחסל אפילו את אחיהם שסיכנו אותם (וזה מה שעושה בסופו של דבר שלמה לאדוניהו), וקרא לה להציל את חייה ואת חיי בנה: "וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה".
שם בפיה של בת שבע דברים אותם תאמר למלך:
⇐ להזכיר למלך את שבועתו למנות את שלמה ליורשו:
"הֲלֹא אַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי"!
⇐ לומר למלך שאדוניהו מלך: "וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ?".
הבטיח לבת שבע להיצטרף אליה ולחזק את דבריה.
דברי נתן מעוררים שאלות
• האם אדוניה באמת המליך את עצמו?
התשובה איננה ברורה, אין הוכחה שהזבח בעין רוגל היה טקס המלכה.
• האם דוד נשבע לבת שבע ששלמה ימלוך?
בשום מקום לא הוזכרה שבועה כזאת. מדוע היא לא הייתה ידועה לכולם.
ויותר מכך אם שלמה היה זכאי למלוכה, לפי דין וצדק, מדוע בכלל היה צורך בשבועה?
בת שבע ודוד
פסוקים טו-כא
בשעה שבת שבע נכנסה לחדרו של המלך הזקן, אבישג שרתה אותו. מידע זה מעצים
את חוסר האונים של דוד: "וַתָּבֹא בַת שֶׁבֶע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג
הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ".
אחרי כניסה מנומסת: "וַתִּקֹּוד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ", שאל אותה המלך
"מַה לָּךְ?"
| דברי בת שבע לדוד | |
| שבועת דוד |
"אֲדֹונִי, אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ, |
| המציאות בשטח | "וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹונִיָּה מָלָךְ.." בפועל מסתבר שהשבועה לא קויימה כי אדוניהו מולך. |
| יוקרתו של דוד |
וְעַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ". |
| הזבח |
"וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹוב". |
| בגידת בכירי החצר |
"וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹואָב שַׂר הַצָּבָא". |
| החרמת שלמה |
"וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא". |
| מחוייבותו של דוד כלפי העם. |
"וְאַתָּה אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ, לְהַגִּיד |
| סכנה מרחפת על ראשיהם של בת שבע ושלמה |
"וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו, וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים". חייהם של בת שבע ושלמה בסכנה (ראו בהמשך) |
בצד הדברים שנתן שם בפיה, הוסיפה בת שבע דברים משלה.
והיא מתגלה כאישה ערמומית ופקחית, כשנגעה בנקודות הרגישות ביותר:
היוקרה של המלך, אחריותו כלפי העם, אהבתו ואחריותו כלפיה וכלפי שלמה בנה.
נתן ודוד
פסוקים כב-כז
כפי שהבטיח לבת שבע הופיע נתן אצל המלך בשעה שבת שבע הייתה בחדרו:
"וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא".
אחרי שהשתחווה עמוקות לפני המלך: "וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה",
פתח נתן בשאלה רועמת:
'אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹונִיָּהוּ יִמְלֹוךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי?"
נתן לא חיכה לתשובת המלך והמשיך, שאם אדוניהו לא קיבל את אישור המלך,
איך זה שהוא עורך זבח עם בני המלך, שרי הצבא אביתר הכהן, והם קוראים לפניו: "יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ".
הקריאה: 'יְחִי הַמֶּלֶךְ', נאמרת בטקסי המלכה, והיא מציינת את התחייבות הנתינים לקבל את עול מלכותו של המלך.
המספר ה'כל יודע', לא גילה לקוראיו שבזבח קראו: "יחי המלך".
האם נתן שיקר או הגזים כדי לעורר את דוד לפעול?
נתן הדגיש את נאמנותו למלך בכינוי: "עַבְדֶּךָ", וחזר עליו שלוש פעמים: "וְלִי, אֲנִי, עַבְדֶּךָ",
כך הוא הדגיש, שהוא, כנאמני המלך האחרים ובתוכם שלמה, לא הוזמנו: "וְלִי, אֲנִי, עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹוק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא".
נתן סיים בשאלה ובתוכחה, אם ברשותו של דוד עשה אדוניהו מה שעשה:
"אִם מֵאֵת אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה?", איך זה שדוד לא יידע אותו, עבדו הנאמן:
"וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו".
עיקרי דבריו של נתן
א. המלכת אדוניהו היא עובדה קיימת.
ב. מעשי אדוניהו הם מרד גלוי במלך.
ג. המלך חייב להצהיר מהי החלטתו בקשר לירושת הכיסא שלו.
הוראות דוד להמלכת שלמה
פסוקים כח – לז
עם סיום דבריו של נתן קרא דוד לבת שבע, ונשבע לקיים את שבועתו להמליך את שלמה,
באופן מיידי:
"וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: 'חַי יְהֹוָה, אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה.
כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר,
כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי,
כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה".
בת שבע הגיבה בהשתחוויה עמוקה: "וַתִּקֹּוד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ",
ובהצהרת אמונים למלך: "יְחִי אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹולָם".
קצת אירוני, לא? מחפשים למלך הזקן יורש, אבל מאחלים לו שיחייה לעד.
הוראות ההכתרה
דוד זימן אליו את נאמניו הבכירים, צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע מפקד צבא השכירים של המלך, ונתן הוראות ברורות:
טקס ההכתרה ייעשה בשני מקומות:
החלק הראשון יתבצע במעיין הגיחון (סמוך לעין רוגל, מקום החגיגה של אדוניהו)
החלק השני יתקיים בארמון המלך.
גדוד הכרתי והפלתי יצטרפו לטקס ההמלכה (מטעמי ביטחון, אם ה'מורדים' ישתמשו בנשק).
סדר הפעולות (פסוקים לג-לה)
♦ שלמה ירכב על פרדת המלך מלווה בעבדי המלך ובצבא השכירים.
♦ משיחת שלמה למלך על ידי צדוק הכהן ונתן הנביא במעיין הגיחון.
מדוע במעיין הגיחון? כי מים סמלו חיים ושפע לכן נכחו בטקסים דתיים ובעלי חשיבות.
אף שהמספר אינו מפרט מה אירע ליד המעיין, קרוב לוודאי שהמים מלאו תפקיד חשוב בטקס.
♦ תקיעת שופר.
♦ קריאה: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה".
♦ שלמה יישב על כס המלוכה.
תקיעת השופר, הקריאה 'יחי המלך' והישיבה על כס המלוכה היו פעולות מהותיות בטקסי המלכה, ובטאו מתן תוקף להכתרה.
דוד הכריז רשמית על שלמה כיורשו החוקי:
"וְהוּא יִמְלֹוךְ תַּחְתָּי, וְאֹותוֹ צִיוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה".
בניהו בן יהוידע, מפקד גדוד השכירים הנאמנים של דוד, הכרתי והפלתי, הבטיח לקיים את הוראות המלך: "וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: 'אָמֵן, כֵּן יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ",
והוסיף ברכה לשלמה שה' יהייה איתו כמו שהיה עם דוד, ושיעצים את ממלכתו מזו של אביו: "כַּאֲשֶׁר הָיָה יְהֹוָה עִם אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ, כֵּן יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה, וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד".
טקס ההמלכה של שלמה
פסוקים לח-מ
הצו של המלך בוצע במלואו ובאופן מדוייק.
אל ההולכים עם שלמה היצטרפו רבים מהעם, שהביעו את תמיכתם בשלמה בקריאה: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה". ההמונים חגגו ושמחו: "וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִילִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה".
מטפורה
את רעש החוגגים החזק, תאר המספר בלשון מטפורית: "וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם",
הארץ כמעט נסדקה מהרעש העז.
התגובות במחנה אדוניהו להמלכת שלמה
פסוקים מא-מט
הרעש של המוני החוגגים עם שלמה הגיעה לאזני אדוניהו והקרואים שלו.
יואב שר הצבא ששמע את קול השופר היה מוטרד: "וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, וַיֹּאמֶר: 'מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה?".
לתקיעת השופר יש משמעות של אירוע מיוחד (מלחמה, כינוס העם, עבודת ה').
בדיוק אז הגיע יונתן בן אביתר הכהן, בתפקיד המבשר, אדוניהו היה בטוח שבפיו בשורות טובות: וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ: "בֹּא, כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה, וְטוֹב תְּבַשֵּׂר".
כאן נוצרת אירוניה, כי הקוראים יודעים, מה שאדוניהו אינו יודע, שהבשורות לא תהיינה טובות עבורו.
הבשורה מפי יונתן:
יונתן חזר על כל הפרטים הידועים, וגם הוסיף התרחשויות נוספות שלאחר ההמלכה:
"אֲבָל אֲדֹונֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה".
"וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי
וַיַּרְכִּיבוּ אֹותוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ.
וַיִּמְשְׁחוּ אֹותוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִיחוֹן.
וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים, וַתֵּהֹום הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם.
וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה.
ועוד ידע יונתן לבשר:
שרי המלך הכירו בחוקיות מלכותו של שלמה, ובאו לברך את דוד:
"יֵיטֵיב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ, וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ".
המלך הזקן והחלש השתחווה במיטתו כאות תודה לה' "וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב".
ועוד הוסיף המלך ואישר בקולו את הכתרת שלמה:
"וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ: 'בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹושֵׁב עַל כִּסְאִי, וְעֵינַי רֹאוֹת".
אם היינו זקוקים להוכחות על מצבו הבריאותי של דוד, הנה כאן ההוכחה.
דוד לא יכול היה לקחת חלק בשמחת ההכתרה. הוא היה במיטתו.
דברי יונתן עוררו תגובה של בהלה ופחד בקרב מוזמניו של אדוניהו וכולם התפזרו: "וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ". הימצאותם בחברת אדוניהו כמוה כמרידה במלך.
שלמה מעניק חנינה לאדוניהו
פסוקים נ-נג
אדוניהו הבין שסופו קרב, ושאחיו לא יהסס לחסל אותו, כמקובל באותם הימים, כדי לנטרל אותו מלהוות איום על מלכותו (בדיוק מזה חששה בת שבע, אילו אדוניהו היה מנצח…).
אדוניהו מיהר לקבל מקלט והגנה בבית ה' אצל המזבח: "וַאֲדֹונִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ".
| חוק התורה אוסר להרוג אדם המחזיק בקרנות המזבח (בארבע פינות המזבח היו ארבע צורות דמויות קרן). הגנה זו אינה תופסת אצל רוצח בכוונה תחילה, בזדון: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". רוצח זה יילקח למשפט, וייענש גם אם אחז בקרנות המזבח. |
אדוניהו "אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ", וביקש מאחיו, המלך להישבע שלא יהרוג אותו: "יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב".
שלמה הסכים בתנאי שינהג בתבונה, ולא יחתור תחתיו, שאם לא כן, הוא יומת:
"וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: 'אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל, לֹא יִפֹּול מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה, וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ, וָמֵת".
שלמה ציווה להוריד את אדוניהו מעל המזבח; אדוניהו בא אל המלך והשתחווה לפניו,
כאות לקבלת מלכותו, ושלמה ציווה עליו: "לֵךְ לְבֵיתֶךָ".
הדמויות בפרק
נתן
נתן הנביא היה בעל עמדה בכירה בביתו של דוד (נביאי חצר היו מקובלים בחצרות מלכי המזרח, שנעזרו בהם בתחומים רבים).
נתן היה מזוהה עם המפלגה היריבה לאדוניהו.
כפוליטיקאי חד שכל הבין נתן שאם אדוניהו יצליח, נתן שבצד המנוצח, יפסיד. לכן הוא פעל במרץ ובתבונה.
הוא גייס את בת שבע, כי סמך על חכמתה וכנראה על השפעתה על המלך.
בת שבע
לבת שבע היה הרבה להפסיד אילו אדוניהו היה מנצח בהתמודדות על הכתר. גם היא וגם בנה היו אבודים.
היא ידעה להגיד יפה את מה שנתן שם בפיה, אבל גם להוסיף ולדבר אל יוקרתו ורגשותיו הלאומיים והמשפחתיים.
דוד
בשעת ההתרחשויות המתוארות בפרק זה דוד הוא אדם זקן, תשוש, שאינו יכול לשמר את חום גופו.
הוא אפילו אינו יכול לקחת חלק באירועי השמחה של המלכת שלמה, והוא מתבשר עליהם בעודו שוכב במיטתו.
דוד אינו מעורה במה שקורה, אינו יודע על חגיגת הזבח של אדוניהו (לפניו, אבשלום ביקש את רשותו לזבוח בחברון).
הוא אינו יודע, או אינו זוכר שנשבע לבת שבע, אם בכלל נשבע שבועה כזאת.
האם התשישות שלו איפשרה לבת שבע ולנתן לסובב את הדברים כפי שרצו, או שתגובתו המהירה של דוד, ודבריו הברורים מעידים על חשיבה חדה. קשה לנו לדעת.
מדוע דוד, לא דאג בעצמו להכריז על יורשו? כדי למנוע מלחמות ירושה, זו שאלה מעניינת שאין עליה תשובה.
יש להניח שהמאבק בין שתי הקבוצות התאפשר בגלל חולשתו של דוד.
אדוניהו ושלמה
אדוניהו היה היורש החוקי של דוד, מפני שאחיו, הגדולים ממנו אמנון ואבשלום, מתו, ועל גורלו של כלאב, הבא בתור, אין מידע, אם מת, או שהייה בלתי כשיר.
אמנם נתן ובת שבע טענו שאדוניהו המליך עצמו, אבל, אין הוכחות ברורות לכך, פרט לעובדה שנהג בגינוני מלכות, וערך זבח.
שלמה הוא הדמות החשובה בסיפור שהכל סובב סביבה ועם זאת קולו לא נשמע. למחבר יש עניין להציג אותו כדמות נקייה, רחוקה מתככי החצר, שהמלך וגם ה' חפצו במלכותו. הד לכך מופיע בשמואל ב כשבת שבע יולדת אותו: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹוא אֵלֶיהָ, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהֹוָה אֲהֵבוֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָה בַּעֲבוּר יְהֹוָה" (יב, כד-כה).
שעורי בית ודפי עבודה
שאלות לדיון ולמחשבה
שערו: מה היו הסיבות להיווצרותן של שתי קבוצות יריבות בחצר המלוכה.
האם אדוניהו באמת ערך לעצמו טקס המלכה? נמקו את תשובתכם.
מה דעתכם על טענת נתן ובת שבע בדבר שבועה שנשבע דוד לבת שבע?
מה ניתן ללמוד על מעמדה של בת שבע בבית המלך לפי התנהלותה בפרק?
מה ניתן ללמוד על מעמדו של נתן בחצרו של דוד?
פסוקים א-ד
מאיזו בעייה סבל המלך ומה היה הפתרון שנמצא לו?
איך קשורים אירועי הפרק למידע שמופיע בפסוקים א-ד?
פסוקים ה-י
איך ביטא אדוניהו את רצונו לרשת את דוד?
מהו הקשר המשפחתי של אדוניהו לאבשלום?
מהם קווי הדמיון בין אבשלום לאדוניהו בפסוקים ה-י?
מי היו האנשים שתמכו באדוניהו, ומי היו אנשי הקבוצה היריבה?
פסוקים יא-יד
מה היו הדברים ששם נתן בפיה של בת שבע?
למה התכוון נתן כשאמר לבת שבע: "וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה"?
פסוקים טו-כא
מה היו הטענות העיקריות של בת שבע?
העתיקו את דבריה של בת שבע הקוראים לדוד להודיע מי יהייה יורשו.
פסוקים כב-כז
רשמו את טיעוניו העיקריים של נתן כפי שהשמיע אותם באזני דוד.
פסוקים כח – לז
פרטו את פרטי ההמלכה של שלמה לפי ההוראות של דוד.
מדוע הורה דוד לשתף את צבא השכירים שלו, בטקס המלכת שלמה?
פסוקים לח-מ
מי היו האנשים שנילוו אל שלמה?
איך הגיב העם על המלכת שלמה?
פסוקים מא-מט
סכמו את מה שהתחולל במחנה אדוניהו כשנשמעו קולות החוגגים.
פסוקים נ-נג
מה עשה אדוניהו כשחש מאויים מהמלכת שלמה?
מה ביקש אדוניהו משלמה? ומה השיב לו שלמה?
יהייה נחמד אם תרשמו תגובה ותשתפו חברים
לכל שעורי התנ"ך במתכונת מלאה היכנסו כאן לרכישת מנוי
הפרקים מונגשים בצורה נוחה ומובנת ביותר!
הפרקים לא "מאיימים" ונח מאוד לתלמידים.
תודה רבה!!
האתר עוזר ותורם מאוד
זאת הפעם הראשונה שנתבקשתי ללמד תנך לכיתה ו' – מלכים א'. ההתמחות שלי היא ביולוגיה. ואני חייבת לציין שנהנתי מכל רגע של קריאה.
האתר עוזר לי ביותר ומשתפת את תלמידיי בו.
המון תודה!!